האם ארה״ב תפרוש מנאט״ו?

מהמלחמה באיראן ועד אולטימטום לברית: המשבר העמוק ביותר שחווה הברית האטלנטית מאז הקמתה ומה המשמעות עבור הכלכלה האמריקנית והמשקיעים בה.

רקע: ברית שנולדה מחורבות

ב־4 באפריל 1949, בצל העולם שהחל להתאושש ממלחמת העולם השנייה, חתמו 12 מדינות על האמנה הצפון אטלנטית. המטרה הייתה אחת: למנוע את חזרת חוסר היציבות שהוביל לקטסטרופה עולמית.

מאז הצטרפו עוד 20 מדינות, ונאט״ו הפכה לאבן יסוד של הסדר הביטחוני המערבי. בלב הברית עומד סעיף ההגנה הקולקטיבית, הקובע כי פגיעה באחת המדינות נחשבת לפגיעה בכולן.

סעיף זה הופעל פעם אחת בלבד לאורך ההיסטוריה, לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, כאשר בעלות הברית התייצבו לצד ארה״ב. אז, חיילים אירופאים לחמו לצד חיילים אמריקנים באפגניסטן ובעיראק, ועובדה זו ממשיכה להדהד עד היום בדיון הפנימי בתוך הברית.

נקודת הרתיחה: המלחמה באיראן

בסוף פברואר 2026 פתחה ארה״ב, בשיתוף ישראל, במבצע צבאי נגד איראן שכונה "Operation Epic Fury". מטרת המהלך הייתה לבלום את התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, ובפרט את העשרת האורניום ופיתוח יכולות נשק גרעיני. בעקבות העימות נרשמה פגיעה משמעותית בתנועה הימית במצרי הורמוז, אחד מצירי האנרגיה המרכזיים בעולם, שדרכו עוברים כ־20% מייצוא הנפט העולמי.

ארה״ב פנתה לבעלות בריתה בנאט״ו בבקשה לסיוע צבאי ולמתן גישה למרחב אווירי, אך נתקלה בסירוב.
ספרד סירבה לאפשר שימוש בבסיסיה. צרפת מנעה מעבר של מטוסי קרב אמריקניים בדרכם לישראל. גרמניה, בריטניה וקנדה הצהירו כי מדובר בעימות שאינו מוגדר כמלחמה של הברית.
מנקודת המבט של וושינגטון, מדובר בכישלון מהותי של מנגנון נאט״ו.

"נאט״ו הייתה צריכה להיות שם כשצריך אותה והיא לא הייתה. זה כתם שלא יימחה."
כך אמר נשיא ארה״ב דונלד טראמפ באפריל 2026.

ב־8 באפריל מסרה דוברת הבית הלבן קרולין לוויט כי פרישה מנאט״ו היא נושא שנמצא בדיון.
אמירה זו יצרה זעזוע מיידי: שווקי מניות באירופה ירדו, האירו נחלש, ובירות אירופה נכנסו לסבב חירום מדיני.

השיקולים האמריקאיים: לא רק איראן

כדי להבין את עומק הדיון האמריקאי יש להביט מעבר לאירוע הנוכחי. שלושה תהליכים מרכזיים מתחברים יחד לכדי תמונה רחבה יותר:

 1. נטל כלכלי לא מאוזן

ארה״ב נושאת בכ־60% מסך הוצאות ההגנה של הברית. הנשיא טראמפ כבר בכהונתו הראשונה דרש שכל המדינות החברות יעמדו ביעד של 2% מהתוצר להוצאות ביטחון, יעד שהושג בפועל רק ב־2025. לאחר מכן הועלה היעד ל־5% עד 2035, מהלך שנקבע בפסגת האג ועורר מחלוקת רחבה בקרב חלק ממדינות הברית.

2. דוקטרינת אמריקה תחילה

בארה״ב מתחזקת מגמה פוליטית המבקשת לצמצם מחויבויות בינלאומיות ולהפנות משאבים פנימה: לגבול, לתשתיות ולכלכלה המקומית. בסקר גאלופ מ־2025, 51% מהמצביעים הרפובליקנים סבורים כי ארה״ב אינה מרוויחה מחברותה בנאט״ו.

3. מתחים אסטרטגיים רחבים יותר

מעבר לאיראן קיימים חיכוכים נוספים בין ארה״ב לאירופה, כולל מחלוקות סביב פריסת כוחות, שימוש בבסיסים וסוגיות ריבוניות כגון גרינלנד.

האם פרישה אפשרית? המכשולים המשפטיים

ב־2023 חוקק הקונגרס האמריקני מנגנון משפטי שמקשה מאוד על פרישה מנאט״ו. לפי החוק, נשיא ארה״ב אינו יכול לפרוש מהברית באופן חד צדדי, אלא רק באמצעות אישור של שני שלישים מהסנאט או חקיקה ייעודית של הקונגרס.

בין המובילים של החקיקה הזו היה הסנאטור מרקו רוביו, שלימים הפך לשר החוץ בממשל טראמפ. הפרדוקס הפוליטי בולט: מגבלה שנועדה לרסן סמכויות נשיאותיות, חלה כיום גם על מי שהיה בין יוזמיה.

עם זאת, גם ללא פרישה פורמלית קיים "אזור ביניים" משמעותי. ארה״ב יכולה לצמצם נוכחות צבאית באירופה, להפחית שיתוף מודיעיני עם חלק מבעלות הברית, ואף להימנע מהפעלת סעיף 5 בזמן משבר. בפועל, צעדים כאלה עשויים לשנות את אופי הברית מבלי לפרוש ממנה רשמית.

כפי שניסח זאת אנליסט אירופאי: "אין צורך לעזוב את נאט״ו כדי לרוקן אותה מתוכן. עצם העלאת האפשרות כבר פוגעת באמון הבסיסי שעליו הברית נשענת."

תרחישים: מה עשוי לקרות?

תרחיש סביר: "נאט״ו פונקציונלית מרוקנת"
ארה״ב נשארת חברה רשמית אך מצמצמת כוחות באירופה, סוגרת בסיסים מסוימים ומעבירה פעילות למדינות נבחרות כמו פולין ורומניה. הברית ממשיכה להתקיים פורמלית, אך אמינות סעיף ההגנה הקולקטיבית נחלשת.

תרחיש אפשרי: "פרישה חלקית וסלקטיבית"
ניסיון אמריקאי להגדיר מבנה חדש של נאט״ו, שבו קיימות רמות שונות של מחויבות בין מדינות תורמות יותר לפחות. המודל עשוי להיתקל בהתנגדות פוליטית אך להתממש חלקית בפועל.

תרחיש מרוחק: פרישה פורמלית מלאה
מהלך כזה דורש רוב מיוחד בקונגרס ולכן נחשב כמעט בלתי אפשרי. עם זאת, תרחישים משפטיים מורכבים או שינוי פסיקתי יכולים להשפיע על היתכנותו בטווח הארוך.

מה שכבר קורה בשטח

אירופה כבר מגיבה לשינויים. בין 2020 ל־2025 עלו הוצאות הביטחון האירופאיות בכ־62%. גרמניה, צרפת ופולין משקיעות הון משמעותי בהרחבת יכולות ביטחוניות ותעשייתיות.
במקביל, ארה״ב ממקדת את הדיון הפנימי שלה בצרכים פנימיים, צמיחה כלכלית ותשתיות לאומיות.

ההשלכות הכלכליות על ארה״ב

בניגוד לנרטיב הפופוליסטי המקובל, פרישה מנאט״ו אינה מייצרת בהכרח חיסכון תקציבי משמעותי עבור ארצות הברית. ההשתתפות הישירה של ארה״ב בתקציב המשותף של הברית עומדת על פחות מ־0.1% מהוצאות הביטחון האמריקאיות הכוללות. עיקר ההוצאה הוא תקציב הביטחון הלאומי עצמו, אשר עומד על כ־980 מיליארד דולר בשנת 2025 וממשיך במגמת עלייה.

מה שנאט״ו כן מספקת לארה״ב הוא חלוקת עלויות חלקית בתחומי תשתיות, בסיסים צבאיים ושרשראות אספקה. לאחרונה אף אושרה על ידי בנות הברית השקעה של כ־2.4 מיליארד דולר בתשתיות ימיות, שחלקן מתבצע בבסיסים אמריקאיים. פרישה אמריקאית עשויה להביא לכך שכל הנטל התפעולי והלוגיסטי ייפול באופן מלא על ארצות הברית, תרחיש בעל משמעות כלכלית ותפעולית הפוכה מהנרטיב של “חיסכון”.

בטווח הארוך, ה״דיבידנד״ האפשרי של צמצום המעורבות האמריקאית במערכות ביטחוניות גלובליות עשוי להתבטא בהפניית משאבים מהוצאות חוץ ביטחוניות להשקעות פנימיות בתחומי תשתיות, אנרגיה וצמיחה כלכלית. זהו גם כיוון מדיניות שמקבל ביטוי בפועל, גם ללא פרישה פורמלית: ה־One Big Beautiful Bill  שאושר ב־2025 הגדיל את תקציב ההגנה בכ־15% לשנת 2026, תוך דגש על חיזוק התעשייה והייצור בתוך ארצות הברית והסטת פעילות כלכלית חזרה לשוק המקומי.

ההשלכות על ישראל: תמונה מורכבת

ישראל אינה חברה בנאט״ו, אך מערכת היחסים הביטחונית עם ארה״ב עמוקה ביותר. מאז הקמתה קיבלה ישראל סיוע ביטחוני מצטבר של מעל 300 מיליארד דולר.
ההסכם הנוכחי מבטיח 3.8 מיליארד דולר בשנה עד 2028, כולל רכיבים משמעותיים להגנה אווירית.

במקביל, מתחזקת בישראל מגמה של בחינת צמצום תלות הדרגתית בסיוע האמריקני, כחלק מתפיסה של חיזוק עצמאות אסטרטגית.
בטווח הקצר, הקרבה לממשל טראמפ עשויה דווקא לחזק את מעמדה של ישראל כשותפה אזורית מרכזית מול איראן. יחד עם זאת, שינוי מדיניות אמריקני עלול להשפיע על רמת הוודאות האסטרטגית.

המשמעות למשקיעים

אי הוודאות הגיאופוליטית מגדילה את זרימת ההון לשווקים יציבים, ובראשם ארה״ב. גם בתקופות משבר, הכלכלה האמריקנית ממשיכה להיתפס כעוגן מרכזי להשקעות גלובליות.
מדיניות "אמריקה תחילה" מחזקת השקעות בתחומי תשתיות, אנרגיה ולוגיסטיקה, תוך העברת משאבים מהתחייבויות חיצוניות לפיתוח פנימי.
במקביל, עלייה בהוצאות הביטחון באירופה משנה את מבנה הקצאת ההון הגלובלי ומחזקת את היתרון היחסי של השוק האמריקני.

מבט קדימה

מזכ״ל נאט״ו, מארק רוטה, מקיים סדרת ביקורים בוושינגטון בניסיון לחזק את התיאום האסטרטגי עם הממשל האמריקאי. במקביל, מדינות מזרח אירופה כגון פולין ורומניה מגדילות את תקציבי הביטחון שלהן ומבקשות לבסס מעמד של שותפות מרכזיות מול וושינגטון.

מנגד, גרמניה וצרפת מקיימות דיונים ראשוניים סביב רעיון של “נאט״ו אירופאי” ללא תלות בארצות הברית, תפנית דרמטית לשתי מדינות ש-80 שנה נשענו על הגנת וושינגטון.

על פי הערכות בכירים בצבא הגרמני, עד שנת 2029 צפוי הצבא הרוסי לשוב לרמת כשירות שעשויה לאפשר לו לאתגר בפועל את גבולות נאט״ו. לוח זמנים זה מכתיב את דחיפות הדיון האסטרטגי באירופה. ההשלכות המרכזיות של תהליכים אלו עשויות לנבוע לאו דווקא מפרישה אמריקאית בפועל, אלא מהוואקום האסטרטגי האפשרי שיווצר, ואשר עלול לשנות את מאזן הכוחות הגלובלי ולהשפיע על התנהלות רוסיה וסין בזירה הבינלאומית.